ברגעים סוערים

כשהכעס מתפרץ בבית ואיך הורה יכול להפוך לעוגן רגשי

המאמר נכתב ע"י דנית אביטבול פסיכותרפיסטית בגישה הומניסטית, מנחת הורים בתהליך התמחות בטיפול זוגי ומשפחתי.

כעס אצל ילדים הוא אחד הרגשות שהכי מטלטלים הורים. הוא רועש, לעיתים פוגע, ולעיתים מרגיש גדול בהרבה מהסיטואציה שהציתה אותו. ברגעים כאלה הורה עלול לחוות בלבול, הצפה, ואפילו מחשבה שקטה שמשהו בהורות שלו השתבש. אבל כעס, חשוב לומר כבר בהתחלה, הוא כמעט אף פעם לא הסיפור כולו.

כעס כרגש משני

כעס הוא רגש שקל לזהות וקשה לשאת, ולכן הוא נוכח מאוד בחיי המשפחה. אלא שבמרבית המקרים הוא רגש משני, כזה שמסתיר מתחתיו רגשות פגיעים יותר כמו תסכול, אכזבה, קנאה, פחד, עייפות או חוסר אונים. עבור ילדים רבים, ובמיוחד כאלה שעדיין מפתחים שפה רגשית, הכעס הוא הדרך הזמינה ביותר לבטא מצוקה. כאשר אין מילים לרגש, הגוף וההתנהגות מדברים במקומן.

איך נראית התפרצות זעם

התפרצות זעם יכולה להיראות בדרכים שונות. צעקות, בכי חזק, טריקת דלתות, זריקת חפצים, שתיקה קפואה או מילים קשות. לעיתים היא מופיעה סביב גבול, מעבר, קושי לימודי או עייפות מצטברת, ולעיתים היא מתפרצת בלי סיבה נראית לעין. עבור ההורה זו חוויה מערערת. עולה השאלה האם מדובר באירוע נקודתי או בדפוס, והאם נדרשת כאן תגובה חינוכית או רגשית. היכולת לעצור ולהבחין בין השניים היא כבר צעד משמעותי.

מה קורה לילד בגוף ובמוח

כדי להבין טוב יותר את רגעי הכעס, חשוב להתבונן במה שקורה לילד בגוף ובמוח. בעת הצפה רגשית מערכת העצבים של הילד נכנסת למצב הישרדות. הגישה לחשיבה, לוויסות ולשפה מצטמצמת מאוד. זהו רגע שבו הילד אינו מסוגל להקשיב להסברים, להבין היגיון או ללמוד מהסיטואציה. לא מתוך בחירה ולא מתוך חוצפה, אלא משום שהמערכת אינה זמינה לכך. במונחים מקצועיים אפשר לומר שהמוח הרגשי מוביל, והמוח החושב נסוג הצידה. ובמילים פשוטות הילד זקוק קודם כול לעזרה בוויסות, לפני כל ניסיון חינוכי.

מה קורה לנו כהורים

אבל ברגעים האלה לא רק הילד מוצף. גם הגוף של ההורה מגיב. עולה דחף לעצור מיד, להחזיר שליטה, לחנך, להסביר או להתרחק. לעיתים מתעוררים עלבון, כעס, בושה או פחד לאבד סמכות. החוויה ההורית ברגעי כעס של ילד יכולה להיות בודדה מאוד, במיוחד כשההתפרצות מתרחשת בפומבי או מול אחים.חשוב לעצור ולהכיר בכך שגם המערכת העצבית של ההורה מתעוררת ברגעים אלה. גם אנחנו נכנסים לעוררות ולהצפה רגשית. ההבדל המשמעותי בינינו לבין הילדים הוא שהמערכת הפרונטלית של המוח שלנו, המוח החושב האחראי על ויסות, פרספקטיבה ובחירה, כבר סיימה את תהליך הבנייה שלה. יכולת זו אינה מבטיחה שנגיב תמיד באופן מיטיב, אך היא מאפשרת לנו לעצור לרגע, להתבונן פנימה ולבחור תגובה. דרך חמלה עצמית, נשימה מודעת והכרה במה שמתחולל גם בנו, אנחנו יכולים להפוך מעוד מערכת מוצפת לעוגן. כאשר הורה מצליח לווסת את עצמו, אפילו במעט, הוא יוצר עבור הילד חוויה של מבוגר יציב גם כשהרגש גואה.

הים הסוער כדימוי הורי

כאן נכנס הדימוי של הים הסוער. אפשר לדמות התפרצות זעם לגלים גבוהים בים. כאשר הים סוער, ניסיון להילחם בגלים רק מגביר את הסכנה. הדרך הבטוחה היא לצוף. להישאר נוכחים, יציבים ולחכות שהגל יירגע. התפקיד ההורי ברגעים כאלה אינו לפתור, לשכנע או לנצח, אלא להישאר. להיות שם בלי להיבהל מהעוצמה.הישארות הורית אינה ויתור על גבולות. היא הבחירה לא לנטוש רגשית. להגיד במילים פשוטות מה אנחנו רואים, לתת שם לרגש ולשמור על גבול רגוע וברור. עם הזמן, דרך חזרות רבות של חוויה כזו, הילד לומד שהרגש שלו ניתן לנשיאה ושיש מי שמחזיק אותו גם כשהוא עצמו לא מצליח. במובן הזה ההורה אינו רק נמצא במים לצד הילד, אלא בהדרגה מסייע לו ללמוד לשחות חזרה לחוף בכוחותיו.

מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף (משלי טו)

הפסוק מספר משלי מנסח זאת בפשטות רבה: מענה רך ישיב חמה. תגובה רכה אינה חולשה ואינה ויתור. היא מאפשרת לרגש לפגוש מילים במקום להתפרץ דרך התנהגות. הגבול נשאר, אך האופן שבו הוא נאמר הוא שעושה את ההבדל.

הבדל בין ילדים למתבגרים

חשוב גם להבחין בין גילאים. אצל ילדים צעירים הכעס הוא לרוב גופני וסוער. אצל מתבגרים הוא עשוי להופיע כשתיקה, הסתגרות או התפרצות מילולית חדה. אך העיקרון דומה. ברגעי סערה אין נגישות לשיח מעמיק. קודם ויסות, אחר כך שיחה.

לסיכום

בסופו של דבר, רגש שלא מקבל מילים מקבל במה דרך ההתנהגות. התפקיד ההורי ברגעים סוערים אינו להיות מושלם, אלא להיות נוכח. להחזיק, לתת שם לרגש, לשמור על גבול רגוע, ולזכור שגם סערה, חזקה ככל שתהיה, היא תנועה. והיא חולפת.