הגוף על כוננות: מה קורה לנו ולהם בלילות של התראות ואי ודאות
כבר כמה לילות שאני מתעוררת בבהלה.
התראה צורמת קורעת את השקט, גוף דרוך, נשימה נעצרת.
לפעמים תגיע אזעקה, לפעמים לא.
אבל הגוף שלי, וגם הגוף של הילדים שלי, כבר נכנסו לפעולה.
ואז מגיע הבוקר, ואנחנו כולם קמים עייפים, עצבניים, רגישים, מוצפים.אז עצרתי לחשוב:
מה קורה לנו שם בפנים בגוף, בנפש, בהתנהגות?
ואיך אפשר להחזיר לעצמנו ולילדים תחושת שקט וביטחון, גם כשבחוץ אין ודאות?
מה קורה בגוף בזמן עוררות יתר?
כאשר המוח מזהה סכנה, אמיתית, הוא מפעיל באופן אוטומטי את מערכת ההישרדות.
המערכת שלנו נכנסת לעוררות גבוהה, ואם היא לא הצליחה להשלים את התגובה, האנרגיה הזו נתקעת ונשארת פעילה בגוף.
איך זה קורה בפועל?
- זיהוי האיום
המוח, ובעיקר האמיגדלה, מזהה גירוי מאיים כמו צליל פתאומי של התראה ושולח אותות לגוף לעבור למצב של כוננות. - תגובה גופנית
מופרשים הורמוני סטרס כמו אדרנלין וקורטיזול, הדופק עולה, הנשימה הופכת מהירה ושטחית, השרירים מתכווצים, מערכת העיכול נעצרת.
תחושות פיזיות נוספות נוספות להופיע: רעד, סחרחורת, יובש בפה, לחץ בחזה, כובד בגפיים או קיפאון. - כאשר אין שחרור
אם לא הייתה פעולה גופנית כמו ריצה לממד למשל, בכי, תנועה או אפילו נשיפה עמוקה האנרגיה לא מתפרקת.
זה מצב של עוררות לא פתורה. זה יכול לקרות לנו בתקופה האחרונה כאשר יש התראה מפיקוד העורף אך לא תמיד מגיעה האזעקה והגוף נשאר בדריכות.
איך זה נראה אצלנו ואצל הילדים?
אצל מבוגרים:
- חסר שקט פנימי
- קושי להירדם או התעוררות עם דופק גבוה
- צורך מוגבר בשליטה או סדר
- רגישות רגשית גבוהה או התנתקות
- כאבים גופניים כמו ראש, צוואר או בטן
- עצבנות או תגובתיות יתר
אצל ילדים:
- תזזיתית או קושי להירגע
- בכי לא מוסבר או ממושך
- רגרסיה – חזרה להרגלים מוקדמים כמו מוצץ או הרטבה
- הצמדות להורה או לקושי בפרידה
- כאבי בטן וראש, חוסר תיאבון או תיאבון מוגבר
- התפרצויות זעם או צחוק לא מותאם
- הסתגרות או קיפאון רגשי
ילדים לא תמיד יודעים לומר "אני בחרדה". הם מראים את זה בהתנהגות, בגוף, ובקשרים עם מבוגרים אחים או חברים.
.מה אפשר לעשות? כלים בגישת SE
1. לתת מילים למה שקורה
להגיד לעצמנו או לילדים:
"הגוף שלי נבהל מהצל. הוא חושב שיש סכנה. עכשיו אנחנו בטוחים."
המילים עוזרות למערכת להבין שמה – נגמר.
2. לאפשר פריקה – בתנועה או בדמיון
אפשר לקפוץ, לנער ידיים, לרקוד שיר אחד, או להציע "קרב כריות".
אפשר גם לשאול:
"איפה את מרגישה את זה בגוף?"
"אם זה היה צבע, מה הוא היה?"
"אם זה היה קול, מה הוא היה אומר?"
כשחושבת צורה, דימוי, קול – מתחילה תנועה פנימית. מתחיל שחרור.
3. להזמין תנועה עדינה
אפשר פשוט לסובב כתפיים, למתוח את הידיים, לקחת נשימה עמוקה ולשים לב לרגליים נוגעות ברצפה.
לפעמים, דווקא תנועה שקטה ועדינה משפיעה הכי חזק.
4. קודם כל – לווסט את עצמי
לפני שמרגיעים את הילד, חשוב לבדוק:
האם אני נושמת?
האם אני יושבת?
מה אני מרגישה עכשיו בגוף שלי?
נוכחות בטוחה מתחילה בחיבור עצמי.
5. ליצור עוגנים של ביטחון
שגרה מוכרת, סיפור לפני שינה, מוזיקה רכה, שמיכה אהובה, אור קטן. "עכשיו אני בטוח. מותר לי להירגע"
6. חמלה
לזכור – לא מדובר בתגובה מוגזמת.
תגובה זו טבעית של גוף ונפש למציאות לא רגילה.
במקום לשפוט את עצמנו או את הילדים – נבחר להתבונן, להבין, ולהכיל.
לסיכום
התגובות שלנו ושל הילדים הן לא חולשה.
הן חוכמה גופנית עמוקה.
כשהמוח מזהה איום הוא מגיב.
אבל אם ניתן לגוף להשלים את מה שהתחיל, דרך תשומת לב, תנועה, מילים ודמיון.
נחזיר לעצמנו תחושת שליטה, ביטחון, וגם מרחב לנשום.
בתוך מציאות רועשת, כל נשימה מודעת, כל מגע רך, כל חיבוק שמחזיק הם צעד קטן ומדויק אל שקט מבפנים.
