כשהסערה לא רק בחוץ - סימני מצוקה אצל מתבגרים.
זיהוי סימני מצוקה אצל מתבגרים
כבר שנתיים שאנחנו חיים בתוך מציאות מתמשכת של חירום.
קורונה, ואז השביעי באוקטובר, ואז עוד מבצע, ועוד אחד.
עכשיו מלחמה בתוך מלחמה.
החיים הפכו לרצף של הסתגלויות חדשות, של הפסקות ושהיות, של מתח וערות רגשית כמעט בלתי נגמרת. ואיכשהו, בתוך כל זה, אנחנו שוכחים לפעמים להסתכל עליהם המתבגרים שלנו. הם נראים גדולים. כמעט מבוגרים.
אבל מאחורי העיניים שלהם יש מציאות פנימית רועשת לא פחות מזו שבחדשות.
והשקט שלהם? לפעמים הוא לא שלווה או רק רצון להיות עם עצמם אלא איתות מצוקה.
"זה רק גיל ההתבגרות" אבל מה אם זה יותר מזה?
ההתבגרות היא תקופה של שינוי עמוק. הגוף משתנה, החשיבה מתחדדת, הזהות נבנית.
ולכן, לא כל שינוי הוא סיבה לדאגה.
אבל בתוך מציאות מתמשכת של חוסר ודאות, מתבגרים עלולים לאבד את תחושת היציבות והשליטה ולחוות מצוקה עמוקה, שקטה ומוסתרת .כהורים, חשוב שנדע לזהות את הרגע שבו זה כבר לא הם.
סימני מצוקה שכדאי לשים לב אליהם
ירידה חדה בתפקוד
מתבגר שהיה פעיל, חברתי, לומד ופתאום נסוג, מאבד עניין, מתנתק.
שינוי קיצוני בדפוסי שינה ואכילה
שינה מרובה או נדודי שינה, איבוד תיאבון או אכילה כפייתית.
הסתגרות ממושכת
לא רק "הוא בחדר שלו", אלא נתק מתמשך בלי חברים, בלי עיניים, בלי תקשורת.
אמירות מדאיגות
"הכל מיותר", "לא אכפת לי כבר", "אין לי כוח לחיות ככה" גם אם נאמר בהומור או בהיסח דעת.
התנהגויות סיכון
פגיעה עצמית, שימוש באלכוהול או סמים, נהיגה מסוכנת, מיניות לא מבוקרת.
סימנים גופניים מתמשכים
כאבים חוזרים, תשישות לא מוסברת, תופעות פיזיות בלי הסבר רפואי.
למה דווקא עכשיו?
המתבגרים שלנו חווים עומס רגשי עצום.
הם נפרדו מהילדות בלי תחושת ביטחון שמגיעה במקומה.
הם חשופים לרשתות, לחדשות, לתמונות לפעמים בלי מסננים.
הם נדרשים לתפקד בלמידה, בעבודות, בבגרויות כשבפנים הם קורסים.והם לא תמיד יגידו.
הם לא תמיד יבקשו עזרה.
לפעמים הם רק ישתקו.
לפעמים הם יהיו "מעצבנים".
לפעמים הם פשוט ייראו כבויים.
מה אנחנו כהורים יכולים לעשות?
בראש ובראשונה תהיו שם גם כשנדמה שהוא לא רוצה אתכם
מתבגרים לפעמים דוחים קשר, אבל זה לא אומר שהם לא זקוקים לו.
גם כשהם מסתגרים בחדר, גם כשהם מגלגלים עיניים, גם כשנדמה שהם כועסים על עצם קיומכם אל תוותרו עליהם.
הנוכחות שלכם, השקטה והעיקבית, משדרת: אני רואה אותך. אתה לא לבד.
פחות חקירה יותר הקשבה
הנטייה שלנו כהורים היא לשאול: "מה קרה?", "למה אתה לא יוצא?", "מי עצבן אותך?"
אבל לרוב, הם לא יודעים בעצמם להסביר או לא מסוגלים.
עדיף משפטים כמו:
"שמתי לב שאתה קצת שונה בזמן האחרון, ואני דואגת. אני פה אם תצטרך."
"לא תמיד צריך לדבר. רק חשוב לי שתדע שאני פה איתך, בכל מצב."
לשדר יציבות רגשית (גם כשקשה לנו)
העולם הפנימי של מתבגרים עלול להרגיש כאוטי. מה שהם צריכים ממבוגר זו קרקע יציבה.
זה לא אומר שנהיה תמיד רגועים, אלא שננסה לא להיבהל מהקושי שלהם.
אם אנחנו מתפרקים מולם, הם לומדים שהרגש שלהם "מסוכן".
המסר שחשוב שיעבור הוא גם כשאתה סוער, אני נשאר יציב.
לכבד את הדרך שלהם לא לדחוף לפתרונות
הצעות כמו "צא לרוץ", "תצא קצת עם חברים", "תחשוב חיובי" לרוב יגרמו לריחוק.
מה שהם צריכים זה אישור לחוויה:
"זה באמת נשמע קשה."
"זה מובן שאתה מרגיש ככה."
"אין לי פתרון, אבל אני פה איתך בזה."
לא להסס לפנות לעזרה מקצועית
אם אתם מזהים מצוקה נמשכת אל תישארו לבד.
יועצת בית הספר, מטפל/ת רגשי, קו סיוע כל אלה יכולים להיות עוגן.
עדיף לפנות מוקדם מדי מאשר מאוחר מדי.גם פנייה של ההורה עצמו להדרכת הורים כדי להבין איך לתמוך בילד שלו היא צעד חשוב ונכון.
לשמור על חיבור גם במקומות הקטנים
שיחות על הדרך באוטו, הכנת אוכל ביחד, הכנת המאכלים שהוא הכי אוהב, התעניינות בסדרה שהוא צופה כל אלה מייצרים תשתית לחיבור.
לא תמיד יהיה שיח רגשי עמוק אבל הקרבה מצטברת.
וכשיגיע הרגע שבו הם כן ירצו לדבר הם יבחרו אתכם.
לסיום אישי
בתור יועצת בתיכון ומטפלת רגשית, אני פוגשת את זה מקרוב.
מתבגרים שמתפקדים עד שהם לא.
שנראים רגילים עד שמתברר שהם מסתירים.
שכבר חודשים מסתובבים עם גוש בבטן, דופק מואץ, וחיוך שמסתיר.
הם צריכים אותנו לא כהורים מושלמים, אלא כמבוגרים יציבים, שמאמינים בהם, שנשארים גם כשקשה. אם קראתם והרגשתם שמדובר בילד שלכם אל תחכו.
העזרה קיימת. אל תהססו לפנות.
