אחרי לילה בלי שינה הכי רציתי לוותר.
היה לי קשוח הבוקר. לילה בלי שינה, עם חדשות, פחדים, תחושות שאין להן מילים.
והמחשבה הראשונה שעלתה לי זה עזבי, אל תעירי אותם. תני להם עוד רגע שקט. לוותר להם. לוותר גם לעצמי.
אבל אז… הם התעוררו. יותר נכון שיגעתי אותם עד שהם התעוררו. נכנסו לזום. צחקו עם החברים. ציירו, הקשיבו, שאלו שאלות. ופתאום הבית התמלא חיים.
לא כי הכול בסדר. אלא דווקא בגלל שלא.
הכניסה הזו ללמידה אפילו לזמן קצר החזירה משהו מהנשימה. מהתקווה. יש בזה משהו מרפא. עוגן קטן בתוך ים של חוסר ודאות.
אז אם גם לכם קשה אתם לא לבד. אבל אם יש לכם כוחות להציע להם שגרה, רגע של יציבות. תדעו שזה לא רק על לימודים. זה על חיבור. על משמעות. על חיים.
