מרחב פנימי לנפש

יום שלישי למלחמה באיראן.

בתוך שנתיים של מציאות שמטלטלת כל יציבות אנחנו שוב בתוך הלא נודע. כולנו עייפים, מתוחים, על הקצה.אבל דווקא עכשיו  כשהכול רועד  אנחנו מנסים להחזיק.

עבור הילדים, המשפחה, המטופלים, החברים, ועבור עצמנו. וכדי להחזיק  אנחנו זקוקים למ.ר.ח.ב. מרחב פנימי שמאפשר לנשום. להיות. להתמודד .מילה אחת ארבע דרכים פשוטות לחזור לקרקע:

 מודלינג – אנחנו משדרים ביטחון, גם כשבתוכנו יש סערה. לא כדי להסתיר אלא, כדי להחזיק עבור מי שסביבנו רגע של יציבות. כשאנחנו בוחרים להיות נוכחים, אנחנו מהווים דוגמה. לא מושלמת  אנושית. 

רגש – תנו לו להיות. פחד, עצב, בלבול ,כעס או שמחה קיצונית לא קשורה כל רגש שמבקש מקום, ראוי שיקבל אותו. רגש הוא גשר, לא מכשול. זיכרו שכל רגש הוא נורמאלי במציאות לא נורמאלית.

 חמלה – קודם  כלפי עצמכם. מותר לכם לא להחזיק את כולם כל הזמן. מותר גם לכם להתנדנד. החמלה היא קרקע רכה לעמוד עליה.

 בחירה בשגרה – גם אם היא מצומצמת. כמה דקות בזום, שיחה רגילה, קפה עם מישהו אהוב. כמה דפים בחוברת של הילדים. שגרה היא עוגן לא יעד. היכולת להיות בעשייה מחזקת את תחושת המסוגלות.

ולמרות שלי אישית קשה להחזיק תקווה ברגעים האלה אני משתדלת להזכיר לעצמי את המרחב.להחזיק רגע של חמלה לעצמי. ולעם המופלא שלנו, שממשיך לקום, לחבק, ולשאת אחד את השני גם כשכבר קשה. גם שהכוחות אוזלים.